אוזן קשבת

אנונימית

0

היא הייתה קטנה, כל כך קטנה שכל מילה אשר תגידו לה- תחתוך לה את הלב.
הלב שלה היה כמו פרפר, כזה קטן.
אך הסכין הייתה גדולה, מאוד גדולה.
וכאשר פגעו בה- כאילו זרקו סכין על הפרפר.
סכין שחדרה כל כך עמוק, ופגעה כל כך חזק.
עד שיום אחד, כמו כל יום רגיל.
היא קמה בבוקר, אכלה את הפיצה הקרה שנשארה מאתמול, לבשה את הבגדים הלא נוחים והמגרדים שמכריחים אותה לשים בשל העבודה, יצאה לרכב ונסעה.
הנסיעה המעיקה על בוקר, שעה שבה היא נמצאת לבד, רק היא והמוזיקה.
היום היא שמעה שירים עצובים, לא שמחים.
היא שמעה שירים אשר מדברים על החיים, אשר מראים כמה רע ולא כמה טוב, אשכרה שירים על המציאות.
היא הגיעה לעבודה, באיחור קל של חמש דקות.
והבוס צעק עליה, אחח כמה הוא צעק עליה.
היא נפגעה, הרי אמרנו כבר שליבה הוא כפרפר.
אך היא איננה בכתה, כבדרך כלל.
אחרי שהיא שמעה את השירים, הבינה היא כי אין מה לעשות בנידון.
היא המשיכה לעבוד, לעבוד קשה.
כמו בכל יום ויום.
סוף כל סוף ארוחת הצהריים הגיעה, היא ירדה למטה בשביל לאכול.
גם היום היה אוכל מגעיל.
היא לקחה לעצמה 3 שניצלים, אורז, וקטשופ, כמו ילדה קטנה.
היא התיישבה לאכול- כמובן לבדה.
אך היום, באו והתיישבו לידה 2 בחורים, חסונים וגדולים.
היא התעלמה מהם, מכיוון שכך גם הם פעלו- פשוט התעלמו.
היא שמעה אותם מדברים.
האחד אמר לשני: “אחי אתה לא מבין איך נטע התלבשה היום, פשוט מזעזע!”
השני ענה לו: “כן שמעון ראיתי, אבל לא נעים לי לדבר על זה, בבקשה הנח לי לאכול.”
הראשון, כנראה שמעון אמר לו: “אז מה אתה רוצה שנעשה כשנאכל יוסי?! אתה רוצה שסתם נשב פה ונסתום? כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני, כמו שגברת פה עושה?”
היא הסתכלה עליו, כנראה על שמעון. הסתכלה והורידה את מבטה, ראו על פניה כי היא מרגישה לא בנוח.
כנראה יוסי ענה לו: “תקשיב אח שלי, אין לי בעיה לדבר בזמן האוכל, יש לי בעיה לרכל. גם בזמן האוכל וגם בזמן אחר, במיוחד עם הבן אדם יושב פה מולי.”
יוסי הסתובב והסתכל לכיוונה, ואמר לה כי הוא מצטער בשם חברו, שמעון.
היא הנהנה בראשה, אך המשיכה לשתוק.
היא קמה, קמה והלכה לשבת במקום אחר. מבודד מבין “שמעון” ו”יוסי”.
יוסי בא אחריה, השאיר את שמעון שיאכל לבדו.
יוסי שאל אותה אם הוא יכול להתיישב לידה, והיא הנהנה כאות הסכמה.
הייתה שתיקה מביכה, של בערך חצי דקה.
עד שיוסי “שבר את הקרח”, ושאל: “אז… איך קוראים לך?”
היא דיברה, בפעם הראשונה מזה יומיים, וענתה לו: “ככה עזבת את החבר שלך? בשבילי?”
הוא ענה לה: “הוא לא חבר, אם הוא מרכל. הוא לא בן אדם טוב, הוא מקניט אנשים, מתי שרק יכול. אה ועוד לא ענית לי, מהו שמך יקירה?”
היא אמרה: “מיכל, קוראים לי מיכל.”
יוסי ענה: “שם יפה מיכל, ומאיפה את?”
מיכל ענתה: “אני גרה בקריית גת.”
“וואו! קריית גת? זה ממש רחוק מפה מיכל!”
“כן אני יודעת… אבל אני אוהבת את הנסיעה הזו כל בוקר לפה, למשמע המוזיקה הנעימה שמתנגנת באוטו, אוהבת לנסוע.”
ומשם השיחה התגלגלה, הם כל כך התחברו, היא פתחה בפניו את הדברים הכמוסים לה ביותר, והוא פתח בפניה.
מיכל הרגישה כי יש לה חבר, בפעם הראשונה מזה שנים. הרי היא הייתה כה שקטה שאף אחד לא רצה להיות בחברתה.
הם נפרדו לשלום, וכל אחד חזר לעבודתו.
מסתבר שזמן ארוחת הצהריים של מיכל תם לפני חצי שעה, וכאשר היא הגיעה למשרדה הבוס שלה, מר בן זכאי, כבר עמד שם.
פרצופו היה צבוע אדום, כמו עגבנייה.
הוא כעס על מיכל, הוא צרח. כל הקומה שמעה על מה מדובר.
אך הפעם, מיכל לא נפגעה. אפילו לא קצת.
היא המשיכה לחייך, חיוך נשגב.
היא הייתה מאושרת מתמיד, ושום דבר לא היה מפריע לה בדרכה זו.
ובדרך זו המשיך יומה, וגם היום שאחריו, וגם זה שאחריו.
וכך, מיכל העצובה, הפכה למיכל השמחה והמאושרת.
הפרפר הקטן שבה, גדל והפך לגדול עוד יותר ויותר.
ואתם בטח שואלים למה? מה גרם לה בזמן כל כך קצר להפוך שמחה?
התשובה היא פשוטה-
מיכל הייתה זקוקה לאוזן קשבת, למישהו שישמע את מה שיש לה על הלב, מה שסוחב הפרפר הקטן.
מיכל הייתה זקוקה לעצה, עצה מחבר קרוב.
אבל איך אפשר לקבל עצה ממישהו שלא קיים? זאת הייתה הבעיה שלה.
היום בו היא הכירה את יוסי, זהו היום המאושר בחייה.
היום בו היא הכירה את אהבת חייה, ואת חברה הקרוב ביותר.
מאז אותו היום, מיכל הייתה בן האדם המאושר עלי אדמות.
היא הייתה מלאת שמחה ואושר, במיוחד ביום בו הם התחתנו.
ביום בו היא הבינה כמה היא רוצה את בן האדם הזה, קרוב אליה למשך שאר החיים.
וככה הם כיום, למרות הריבים, הצעקות, הפגיעות והבעיות-
הם עדיין החברים הכי טובים, והם לנצח יהיו.

מיכל מצאה את האוזן הקשבת שלה, מה איתכם?

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply