אותה ילדה שמנה…

אנונימית

0

אותה ילדה שמנה…

שנה חדשה אמרתם? מה השתנה?
אני אותה ילדה שמנה שמנסה כל מה שהיא יכולה בשביל לשנות טיפה כדי להרגיש טוב עם עצמי…
בדרך כלל הקניות מספקות חור פנימי שלא נסגר.
כמו אבן שיושבת בלב ולא יורדת.
אבל אתמול? אתמול הן הגדילו אותה עוד ועוד ועוד….
אתמול היה יום רע ממש כי מצאתי את עצמי מחכה ומחכה, ומחכה ללא סוף.
למה? כי לא היו מידות. פעם ראשונה שהייתי בקניון ולא יצאתי אפילו עם שקית אחת קטנה.
משהו שיהיה לי טוב.
אני מרגישה לא שייכת.
ואני מרגישה שגם אלה שהייתי אמורה לסמוך עליהם יותר מהכל עדיין שופטים.
עדיין מוותרים עליי.
אולי אני לא מקובלת בשום מקום ועדיף שאלך מהעולם הזה.
כי למעלה אני אהיה נשמה בלי גוף.
נשמה משוחררת וקלה.

כל השבוע נאבקתי ונאבקתי לא לאכול, לא להגזים, לא לקנות בזמן שכולם קונים.
היה לי כל כך קשה ומתסכל.
הלכתי המון ואני כל כך מקווה שאראה תוצאות.
אבל איזה תוצאות אני יכולה לראות? ירידה של אפילו 3 קילו??
נשאר לי עוד 60. אני כבר לא יכולה יותר.

אני כלכך לבד בעולם הזה אחרי שסבא שלי שהיה המושיע שלי הלך.

והשבועיים האחרונים מהבחינה הזו היו לי יותר קשים מהשבועות שאחרי ההלוויה.
הגעגועים הורגים אותי.
אני מרגישה כלכך הרבה כאב שלא הכרתי לעולם.
לא ידעתי שאפשר להרגיש שהלב שלך שוחה בכאב. ועל מה? על משהו שקרה לפני 3 שנים?
3 שנים לא בכיתי כלכך הרבה על זה ועכשיו שחררתי הכל.
אני בוכה כאילו זה קרה אתמול.
וכרגע הדבר היחיד שאני רוצה זה לבכות.
לבכות ושמישהו פשוט יחבק אותי.
יחבק אותי ולא יעזוב ויראה לי שהוא איתי ושהוא לא עוזב…
ושהוא אוהב אותי כמו שאני.
ואני? אני אתפרק בזרועותיו ואבכה ואצרח הכל במקום לאגור בפנים.
קשה לי לאגור בפנים. אני לא אדם כזה.
ובחודשיים האחרונים הפכתי להיות וקשה לי כלכך.
הלוואי שפתאום אמות. סתם ככה. מתוך שינה.
אמות מבלי להתאבד ואכאיב קצת אבל זה יעבור לכולם.

כי ככה כמו שאני – לא בטוחה ששווה לחיות… הם שונאים אותי. כלכך.
אני לא מתאימה למתווה החברתי שלהם. למה דווקא אני נבחרתי לסבול?
זה כאילו לכל מי שמסביבי לא באמת אכפת ממני ואם אכפת וזה רק בראש שלי?
ואם זה אני חיה בסרטים?.
אני פה בשביל כולם או לפחות הייתי?
עד שלא היה לי מספיק מקום נפשי להיות פה בשביל כולם,
כי אין לי מקום נפשי להיות פה בשביל עצמי ותאמינו לי צריך הרבה מקום.
אני לא שטותניקית כמוהם. אני הייתי בברצלונה. פאקינג ברצלונה.
מי יודע מתי אהיה שם עוד ועוד עם חברים ואני עצובה… אני לא שלמה.
אני בעייתית לא משנה כמה אני מתאמצת לא להיות.
אני נטל. על כולם. גם עם המזוודה, גם עם חוסר האוויר, גם עם הכל.

אולי עדיף שלא אהיה בעולם.

שלא אהיה קיימת. שאעלם. נמאס לי ממני. נמאס לי מעצמי.
באלי לעלות להר. לבכות את החיים ובעיקר לצרוח. לצרוח על כל מה שעשו לי.
לצרוח על זה שאף אחד לא אוהב אותי. לצרוח על זה שאני לא מתאימה לעולם הזה.
וכל פעם אני חושבת שאולי עדיף שאחסוך לכולם את זה.
פשוט לגמור את חוסר ההתאמה. את המלחמה.
ועכשיו ממש באלי. באלי לבכות. וזה מטומטם אני יודעת.
וזה לא אשמתם של אף אחד. זה פשוט אני.

ואני מקווה שאהיה בסדר. אני מקווה שאמצא גלגל הצלה שיעזור לי להרגיש בסדר.
שמישהו יגיד לי שהוא מבין ושאני לא לבד.
וזאת תהיה ללא ספק הקלה…

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply