אני עכשיו

אנונימית

0

תמיד היו צוחקים עלי. מעליבים אותי. משפילים ומרכלים.
זה תמיד היה ככה, הייתי הנושא המרכזי, התלמידים והמורים היו כאחד.
המורים לא היתיחסו והתלמידים השתמשו בזה.
הייתי תמימה, שקטה, מופנמת.
אפילו החברות שלי לא באמת היו לי “לחברות” גם איתן הרגשתי כמו במערבולת
הן לחצו עלי, רבו איתי על שטיות כי:
אני תמיד אשמה , לא התענינו בי כל פעם שבכיתי להן כשקשה לי.
כל יום בכיתי, אלה היו דמעות כאב.
כל יום הייתי שואלת עד מתי זה ימשך?
פחדתי ללכת לבית הספר כדי שזה לא יקרה לי שוב.
יום אחרי יום.
תמיד אותו הכאב.

הייתי עוד אז “קטנה”
אני לא זוכרת איך השתנתי. בכלל לא.
זה קרה כל כך מהר.
אני לא זוכרת את התקופה שזה קרה בכלל לא זוכרת .
כל החיים שלי הייתי משהיא אחרת.
מופנמת. שקטה. חלשה. פחדנית.
פחדתי להביע דעה, ידעתי שעליה אני בדיוק אשפט.
לא הרמתי קול, לעלום לא אמרתי ;לא ולא סרבתי.

אבל עכשיו, עכשיו זה שונה.
כשאני לא מסכימה אני אומרת את זה, נהיתי יותר עצמאית.
להרים קול? לא פחדתי!
לא פחדתי לעמוד מול כל הדעות שנגדו את שלי! אבל זה לא אומר שלא כיבדתי אותן.
למדתי לסרב, לבחור חברים, להיות אני ואם מישהו פוגע בי זה לא היה עובר בשתיקה.
ואם היו אומרים לי מה לעשות היתי מסרבת ועושה את מה שאני רוצה ולא נתתי חשבון לאף אחד!
ועכשיו כשאני מסתכלת על הילדה הקטנה הזאת שהיתה פעם אני.
אני דיי מתבישת בי איך יכלתי להתנהג ככה?
מצד אחד אני מרגישה חרטה.
היא הייתה נחמדה, עדינה, ילדותית, מבינה יותר ופחות אדישה וקרה.

אני מרגישה שכאילו…
כאילו… “שהעלמתי” אותה?! (אולי)
כדי להיות מי שאני עכשיו.

אני מאמינה שהיכן שהוא בלב שלי היא יושב שם ומסתכלת על מה שהיא עכשיו.
ועדיף שהיא לא תפרוץ החוצה כי אני זאת אני של עכשיו, וטוב לי ככה.
ואני מאמינה שהיא רואה מהעינים שלי. מרגישה בלב שלי.
ושמחה שעכשיו זאת אני והיא לא תפרוץ החוצה יותר.

במקום החדש שלי, אני יותר מאושרת והדמעות שלי עכשיו הן רק דמעות אושר.
פריקה על עצמי של עכשיו….

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply