אני רוצה החוצה!!!

מאת: אנונימית

0

אני רוצה החוצה!!!

מצאתי את עצמי היום יושבת ומחפשת מקום שבו אוכל לדבר מבלי שישפטו אותי , מקום בו אהיה אנונימית .
והגעתי לכאן.
אני בת 17 וחצי , גרה בצפון הארץ , ואני בת יחידה .
גדלתי עם הורים חרדים , ובמסגרות חרדיות , בכיתות היסודי עד גיל 15 עברתי התעללות חברתית פיזית ומילולית ,
כן , זה יחסית מפתיע בבית ספר חרדי אבל זה קרה וקורה לצערי לעוד המון בנות .
בעקבות התלונות להוריי הם העבירו אותי בית ספר , גם כן חרדי , ולא משנה איזה פעולה או בקשה נקטתי , כלום לא עזר.

עם אבא שלי בקושי הייתי מדברת כי הוא היה ה”נציג דת “י יותר חזק בבית מאשר אמא שלי ,
היא הייתה יותר פתוחה איתי . אבל כמובן עם גבולות .
בגלל שספגתי את הצד הדתי באופן מאוד שלילי , ראיתי על עצמי את ההשלכות של הכול בגיל יותר מאוחר .
התחלתי לשנוא את הדת , לא יכולתי לשמוע שירים ורדיו כי זה היה רק דיבורים על דת ,
לא הייתי מסוגלת להכיל עוד חתיכה קטנטונת של דת.
הרגשתי שאני עומדת על הקצה .

הייתי חולמת על איך אני ימות המון פעמים כשהייתי רק בת 12 .

ותבינו , לא היה לי הבנה עדיין בכלל מה זה התאבדות , או מה זה לא להיות דתי …
זה פשוט לא ממש מודע , כל מה שאני מרגישה זה את הרצון להיעלם , למות . לא לחוות את הרגשות בהם שהיתי .
בגיל 13 הייתי מעשנת מאחורי הגב של ההורים שלי , עד שאמא שלי תפסה אותי , היו קצת צעקות ,
אבל היא פשוט התחילה לשמור עליי קרוב , באופן מעיק .
הייתי מעירה לה או מבקשת ממנה להרפות אבל זה לא ממש עזר.
עד היום אני לא ממש חזרתי לעשן , אבל אולי בעתיד אחזור כי הפסקתי את זה בבת אחת ואני ממש מתקשה להתאפק בסביבה של סיגריות ,
אז אני מעשנת נרגילה לפעמים עם משפחה רחוקה שיש לי חיבור יותר חזק איתה .

אמא שלי מכחישה את כל הקטע עם הסיגריות כאילו הוא מעולם לא קרה .
אני חושבת שהיא פוחדת לדר על זה כי זה יוביל אותה להתאמתות עם המקום הנפשי בו אני נמצאת.
בגיל 14 נסגרתי בחדר במשך שנה וחצי , בקושי אכלתי ושתיתי , הייתי יושבת שעות בחדר וחושבת על דרכים למות ,
הייתי בורחת לעולם דמיוני וחסר כל תפיסה בקרקע ,
הייתי רואה את כול הכעס והתסכול שלי הופכים לעולם שבו אני יכולה לשלוט על איך הדברים ילכו ויראו.
הייתי ישנה המון ונכנסתי לדיכאון עמוק כשרק לפני שנה וחצי , כשהתחלתי טיפול אצל פסיכולוגית
יועצת הבנתי שזה מה שזה היה – דיכאון.
אמא שלי חטפה התמוטטויות קטנות אחת אחרי השנייה ,
הייתי שומעת אותה מאחורי הדלת בוכה , מבקשת שאני יפתח לה את הדלת .

רזיתי ממש והדיכאון רק החמיר .

באזור גיל 15 ניסיתי להתאבד , וככה העברתי שעות על גבי שעות יושבת בחדר ובוהה.
לא היה לי גם שום אמצעי טכנולוגי כיוון שהבית הוא ממש ממש דתי , אזל לא היה לי דרך תקשורת ,
ניתקתי קשר טלפונים עם כל הבנות שלמדו איתי ופשוט הייתי לבד , הלבד אכל אותי , גרם לי להגיע לשפל נפשי חמור מאוד.
עד שיום אחד פתחתי לה את הדלת .
אני לא יודעת למה , אבל רציתי לצאת מהמצב האפטי אליו הגעתי, הפסקתי להרגיש , ורציתי להרגיש , התגעגעתי להרגיש ,
ואז כשישבנו ובהינו במשך חצי שעה אחת מול השנייה פשוט התפרקתי בבכי .

איך שהוא זה עבר, עשיתי עבודה עם עצמי ופשוט דחסתי הכול פנימה,
לא דיברתי עם אף אחד על מה שעבר לי בראש כל הזמן הזה שהייתי נעולה בחדר.
ניתקתי קשר עם כל החברות שהיו לי בבית ספר , וכאן ההורים שלי התחילו להבין כמה באמת זה היה רציני ,
אז הם הקשיבו לי הפעם והסכימו להתפשר איתי והכניסו אותי למסגרת אולפנה ,
אני לא ממש אוהבת את האולפנה, כי יש שם קטע ציוני כבר מדי בשבילי אבל אני כבר לא שמה לב לדברים האלה,
אז אני מתעלמת , לא נכנסת לכול השיחות , וגוררת את הזמן על הכתף שלי , מקווה שהוא יעבור מהר.
ושמרתי הכול בבטן.

תמיד הרגשתי שונה ,

אני זוכרת שהייתי עושה דברים ‘שונים’ בתמימות, הייתי משחק עם בנות משחקי כוחות,
לפעמים מתפרצת בכוחניות כמו בן , מדברת באגרסיביות, וזה בכלל לא אפיין בת שבאה מבית חרדי ועוד לומדת בבית ספר חרדי.
הרגשתי תמיד שונה, היו שלוש שנים שלמות בבית ספר השני שכולם קראו לי המוזרה,
אבל לא לקחתי את זה כדבר שלילי , ידעתי פשוט שתמיד הייתי המוזרה , אז זה לא ממש הפריע לי .
הייתי מבקשת מאמא שלי לקנות לי בגדים של בנים .
הייתי לובשת את הבגדים של אבא שלי בתמימות מוחלטת , ואני זוכרת שכשהייתי שמה אותם,
זה הייתה הרגשה נוחה , כאילו חזרתי הביתה.
מה שממש מצחיק ומוזר כי לי ולאבא שלי אין ממש חיבור …
אנחנו בקושי מדברים , עד לפני שנה הוא בכלל לא היה מחבק אותי .
וגם כי הוא היה הדמות הגברית היחידה בחיי .
כל חיי הייתי מוקפת רק בבנות , מתעללות או שעושות עליי מניפולציות , ….

אז כן , אני בארון ,

ואני טראנס , וביסאקסואלית ואין לי למי לספר את זה אז אני מספרת את זה פה,
כי זה פשוט אוכל אותי מבפנים , ואני לא יודעת מה לעשות עם זה כרגע , כי הם חרדים ,
וגם אם הם התחילו לשחרר זה עדיין לא אותו הדבר.
קודם שידעו שאני לא שומרת שבת ואז נעבור שלב .
אני עוברת תהליך עם הפסיכולוגית שלי , שבלעדיה לא הייתי כאן ,
אני כבר במקום הרבה יותר טוב נפשית , אני הרבה יותר יציבה ואני עוברת עדיין את התהליך עם התמיכה של ההורים ,
אני מאוד שמחה שהם ההורים שלי , ואני מעריכה אותם כי אני יודעת שיש הורים שלא אכפת להם מהילדים שלהם ,
והם לא היו טורחים בכלל לעבור את כל התהליך הזה איתם ,
ואני יודעת שיש הורים שהם לא מספיק חזקים , וגם אצלנו היו שבירות ,
אבל הרבה יותר טוב עכשיו , אנחנו מתייצבים , והפעם בלי לטאטא אבק מתחת לשטיח .

התחלתי שנה שעברה לעבוד

קניתי לעצמי את המכשיר הסלולרי והמחשב הנייד, איתו אני כותבת את זה,
ואני שמחה שהתחלתי לעבוד ולשלב משמרות עם הלימודים, זה שומר עליי שפויה,
העשייה, ליראות את הבחוץ , לנסות לחיות אותו , להתאמץ .
יש לי עוד דרך ארוכה לעבור ואני מקווה שיום אחד אכתוב את הסוף השלם שלי,
בו אני מרגישה שלמה עם עצמי ועם ההחלטות שאני אקבל.
תודה רבה על המקום שאתם נותנים כדי לשתף ,
זה עושה טוב לדבר על משהו שמוחזק בבטן ,
זה עוזר לשחרר מעט מהלחץ שיושב בפנים.
❤❤

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply