דיכאון של אז

אנונימית

0

היה לי פעם דיכאון שנמשך זמן רב.
לא היה לי למי לספר.
גם כשסיפרתי הם פשוט משכו בכתפיהם, ניסו להרגיע, המשיכו הלאה.
הם לא גילו עניין.
לא היה לי באמת למי לספר.
הם פשוט התרחקו ממני עד שברחו. ואני נשארתי ככה, שבורה, בודדה, מדוכאת.
עבר זמן ואני לא בדיכאון, מצאתי את הכוח שביא להמשיך והמשכתי הלאה.
עכשיו הכל בסדר. אני מאושרת ויש מי שיבין יקשיב לי.
לא מזמן גיליתי שאחת מהידידים שלי בדיכאון, הוא מרגיש את מה שאני הרגשתי אז.
שאלתי אותו למה הוא לא מספר למישהו.
בניגוד אלי של אז יש לו למי. הוא ענה לי שהוא שונא את חבריו, הוא לא חושב שהם חברים אמיתיים, לא ביגלל סיבה מסוימת, פשוט כנראה הוא חשב שמגיע לו יותר.

משהו בי לרגע קרס, לשניה אחת חשבתי לעצמי, למה לשנוא משהו שכל כך דואג לך, שכל כך רוצה לעזור לך ואוהב.
קינאתי. כי אז לי לא היה אפילו את האפשרות לערער על מה שהיה לי. כי לא היה.
לשניה אחת החיבה שלי כלפיו קרסה.

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply