כתיבה תרפית אצל הלומי קרב

הלם קרב וכתיבה תרפיית

0

כתיבה תרפיית אצל הלומי קרב

במאמרים קודמים הראנו את ההשפעה החיובית שיש לכתיבה תרפיית על הנפש.
מחקרים על כתיבה כאמצעי טיפול מראים תוצאות חיוביות ושיפור באיכות החיים וכל זאת בעזרת כלי נגיש ופרקטי כל כך.
באופן כללי, כתיבה כמו כל סוג אומנות, עוזרת לנפש שלנו לבטא את עצמה.
הכתיבה נותנת לנו לגיטימציה להרגיש ולפרוק את הרגשות העוצמתיים שלנו מחוץ לגופנו.
מה שהופך אותה ככלי תרפי להפרעות דיכאון, חרדה ואפילו אצל הלומי קרב (הפרעת דחק פוסט טראומטית).

בסרט הדוקומנטרי “עדיין לא סיימנו”, אפשר לראות איך הכתיבה מהווה מפלט ועוגן ליוצאי צבא הנמצאים על הספקטרום של הפרעות פוסט-טראומה.

הסרט מספר על חיילים אמריקאים, הלומי קרב, הנפגשים באופן קבוע כדי להתמודד עם טראומות שחוו בעזרת המילה הכתובה.
הסדנה מתרחשת בחסות המרכז הצבאי הלאומי “וולטר ריד”, כאשר בה המשתתפים מתמודדים עם טראומות שחוו בעזרת כתיבה ושיתוף.
שיא הסדנה הוא שיר שכתבו ביחד ואתו הם מופיעים על בימת התיאטרון.

 

PTSD

הפרעת דחק פוסט טראומטית, הידועה גם בשם PTSD, נפוצה בעיקר ביוצאי צבא.
היא כוללת סיוטים, חרדות, דיכאונות והפרעות נפשיות נוספות שפוגעות רבות באיכות חייהם וחזרתם לשגרה.
הדברים שראו והחוויות שחוו בשדות הקרב, משאירים צלקות על הנפש שלהם.
לפעמים, עד כדי הוצאה מתפקוד.
סימה ריזה, משוררת ויושבת ראש “בניית קהילה באומנות”, אומרת כי יש ארבעה רגשות עיקריים לגבי טראומה .
כעס, אבל, פחד, ואשמה.
עם הזמן, הכעס האבל והפחד עוזבים את הגוף ומה שנשאר זוהי אשמה ובושה.
כאן הקהילה נותנת מענה.
מתמודדים ומשתפים את מה שקרה במלחמה, עם אנשים שחוו אותו דבר, וזה מאפשר להם לשחרר את תחושת האשם שהם אוחזים בה כל כך חזק.
הקהילה המחבקת, המקבלת והמבינה, בשילוב של כתיבה יחידנית ומשותפת, מאפשרת למשתתפים להתמודד עם הפרעת הטראומה שלהם בצורה בריאה יותר.

ג’ו מריט

ג’ו מריט הוא סמל בדימוס מחיל הנחתים, שירת 12 שנים ולחם בכמה סבבים.
מריט אומר כי הפציעה הכי קשה שחזר איתה מאפגניסטן, היא תחושת האשמה.
הוא חווה דיכאון משתק, לא קם מהספה, ואף ניסה להתאבד.
למרות שהייתה לו משפחה תומכת, הוא מצא כי קשה להגיד במילים את מה שחשב, וגילה כי אמנות היא הדרך שלו לעבד את כל מה שעבר ועובר עליו.
במקביל לטיפולים פסיכולוגיים, החל להתעניין באמנות ודרכים יצירתיות לבטא את רגשותיו.
תהליך שלטענתו, הציל את חייו וכיום הוא משתתף קבוע בסדנה במקביל להיותו אמן חזותי.

משתתפי הסדנה נפגשים באופן קבוע כדי לכתוב ולשתף את סיפורם.
תוך זמן קצר הם הפכו לקהילה חמה ומחבקת, בה כל אחד יכול לשתף ולהיות הוא עצמו בלי מסכות.
גם את האשמה שהם סוחבים איתם, הם מביאים לסדנה ויכולים לשתף אחרים במקום לשמור הכול בבטן, בידיעה שיקבלו אותם לא משנה מה.
תוך כדי שיתוף הסיפורים אפשר היה להבחין בכמה מכנים משותפים.
את המכנים המשותפים הם הפכו לשיר בעזרתם של סימה ריזה, מנחת הסדנה והשחקן ג’פרי רייט (ווסטוורלד).
עם השיר שכתבו, הם עלו על בימת התיאטרון מול קהל שהגיע לשמוע את המסר שלהם.
אולי הם סיימו את שירותם הצבאי אבל הם בהחלט לא סיימו את מה שיש להם לומר.

לסיכום

 

מצפייה בסרט, ניתן לראות את ההשפעה של הכתיבה על המשתתפים.
מעבר למרחב הבטוח שהקהילה הזאת יצרה עבורם.
מוקראים שם חלקי טקסט שמשתתפים כתבו ואפשר לראות כמה רגש ועומק יש בהם ואי אפשר שלא לברך על היוזמה הזו.
לא תמיד קל לומר בקול רם את הדברים האלו, וזה רק מחזק כמה כתיבה יכולה להיטיב אתנו ועם הנפש שלנו.

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply