תמימותי-אויבתי

מאת: אנונימית

0

תמימותי-אויבתי

נולדתי עם פגם,שנקרא: תמימות-יתר.
לא טמטום, או חוסר אינטליגנציה. סתם תמימות- תמימה לחלוטין.
יש המכנים זאת: נשמה טובה,או בפשטות- טוב לב..”בורכתי” בעודף מזה.
סך הכל חיפשתי אהבת אמת.
כזאת,שקיוויתי וחלמתי עליה,עוד מימי ילדותי,מלאי הסיפורים על הנסיך והנסיכה,שחיו באושר,עד היום הזה,או הבא…
אז חלמתי. נישאתי בגיל צעיר.19.ידעתי עבר אז שזאת טעות.
אך המשכתי,בכל זאת,את המהלך…חשבתי,בתמימותי,((כן,זאת האויבת), שהכול יסתדר.
שחיי יכנסו לתלם. ליציבות…אז חשבתי.

לאחר שנכנסתי להריון,שמחתי.כי חשבתי…שוב,ש…..אז חשבתי.
ילדתי בת,כשעדיין לא מלאו לי 21. פנטזתי, בעיני רוחי,על חיי החדשים כאימא.
עד שהגיע רגע הלידה. לא ידעתי דבר וחצי דבר על העומד לקרות.
חשבתי,שפשוט אלד וזהו…אז חשבתי….הלידה עברה עלי כמו פיגוע.
ללא אפידורל(לא ידעתי שקיים),ללא תמיכה,ללא שום כלום.
רק תמימותי מארחת לי לחברה…לא ידעתי שיכאב כל כך.
לא ידעתי שתופרים…שם. למטה..
תמימותי חייכה אלי,בציניות. לא ידעתי מה זאת ציניות…
התינוקת הגיחה, לבסוף. אך אל גופי נכנסה אישה אחרת.
עדיין עם ליווי של אותה תמימות,אך שונה. משהו נשבר. אף אחד לא ידע. רק תמימותי המנוולת ואני.
חליתי במחלה שרק לאחר שנים ,גיליתי את שמה…דיכאון לידה.
לא ידעתי עד כמה אני חולה. התנהגתי כרגיל,לא שיתפתי….פחדתי. התביישתי. תמותי עודדה אותי להמשיך כך.
אולם,כשהייתי עם בתי לבד- הסיוטים גברו על תמימותי.

שנים על גבי שנים….שנאתי אותה.

את הילדה שלי. תמימותי גילתה לי,שאם אשמור בסוד את העובר עלי- הכל ייעלם.
תמימותי הבזויה. כמעט שהרגתי את התינוקת. רציתי שתעלם מחיי…כיניתי אותה “נטל”.
היא טופלה על ידי,בצורה מושלמת. חוץ מהענקת אהבת אם. לא ידעתי עד כמה הייתי חולה….
כשכבר הבנתי היה מאוחר…הנזק נעשה.
נס הוא- שהיא לא זוכרת כל מיני סיטואציות, הקשורות בי.בה…שוב התמימות.
גם הבת שלי לקתה בה.
היא מעריצה את אמא שלה.

כיום. אמנם התרעמה עלי,שלא הייתי לצידה,כשהזדקקה לי.
אך כעת היא בהתקרבות ובהענקת אהבה לי.
לאמה עטופת התמימות,הנלוזה…הבת שלי לא יודעת ,לא זוכרת….וטוב שכך!!
לפחות נחמה קטנה אחת,עבורי..ילדתי שני בנים, בהפרש ניכר, כדי להוכיח לעצמי,אולי,שאני בכל זאת החלמתי.
שוב תמימותי. שקרנית. לא אהבתי את בתי,למרות שנולדו שני אחיה. שום דבר לא תוקן.
נאבקתי,השתדלתי.
תמימותי לחשה באוזני:”הכל יסתדר”.
בעלי דאז,לא הבין שיש לו אישה דפוקה. רק כעס. כל הזמן..
לא תפקדתי כאישה. לא אהבתי אותו. לא נמשכתי אליו…מיום שהילדה נולדה- המצב החמיר.
הרי התחתנתי תחת השפעת תמימותי,שהנה הנה-הסיפור יהיה כמו באגדות שלי.

ככה עברו 32 שנים.

לא יכולתי יותר והתגרשנו. הרגשתי חופשיה.
המשכתי לחפש את הנשמה התאומה,עליה חלמתי כל חיי….
לאחר 4 חדשים של דייטיים הזויים- מצאתי אותה!
את הנשמה, האהבה…האביר…תמימותי ארבה לי בפינה.
7 שנים הייתי עם “אביר חלומותיי”.
עיני טחו מלראות את האמת המרה…חשבתי…קיוויתי…נתתי גופי ונשמתי,
בהתמסרות אין קץ,לגבר,שתמימותי לחשה באוזני שהכול בסדר אתו.
שממלא את עולמי והפנטזיות של שנינו!!
כולם נפגעו על ידו, בדיבורו, עוקצנותו, רצונו לנכס אותי, לבלעדיותו…
הבנתי בחושי,שמשהו דפוק שם.

כולם הזהירו, נמנעו מחברתו הלא נעימה, אך תמימותי אחזה בלבי, בלפיתת חנק. שלא אוותר.
אז חייתי בכאילו “ללה לנד”.
למרות שלצד זה,חוויתי אלימות נפשית ממנו. לאחר נטישתו אותי, פעם אחר פעם, הולך-חוזר,
לאחר שגיליתי עד כמה מניפולציות ושקרים הם נר לדרכיו, איתי- הייתי זאת אני שעזבתי.
עדיין הוא מפעיל מניפולציות. אני נלחמת בהן ובתמימותי,במקביל..
אותה תמימות שטנית שלוחשת לי: את לבד….תחזרי אליו… הוא פתאום מציע נישואין! קדימה!
עזבי את עליית הגג ששכרת לעצמך, חזרי אליו, אל הדירה שאת בעצמך מצאת, לפני שנתיים, ששכרתם יחד. ממול הים!!
אני נאבקת. יום יום. שעה שעה. בפיתויה של תמימותי.
נושכת שפתיים. לבד בלילות. לא ישנה. רק שינה טרופה, מיוזעת. אני לא בנויה להיות לבד.

חשבתי בתמימותי,שהוא הוא האחד…”אהבת חיי”,קרא לי ועדיין מכנה אותי כך…
אך הוא אוהב את עצמו,רוצה אותי לעצמו בלבד. זאת לא אהבה.
תמימותי שכנעה אותי במשך שבע שנים תמימות, שכן. רציתי לשלוח יד בנפשי.
גם על מצפוני שייסר אותי,שגרמתי סבל למשפחתי, בגללו….
תמימותי הארורה.
על מצבתי תהיי חקוקה:”התמימות הרגה את האישה,הטמונה כאן”.

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply