תקופת מבחנים

אנונימית

0

תקופת מבחנים

שלום.
אני סטודנטית ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ויש לי וידוי.
תקופת המבחנים התחילה לפני כמה שבועות ואולי תקראו לי חלשת אופי,
לא באמת אכפת לי.

אבל בכל 18 שנותיי הקצרות לא הייתה עוד תקופה שבה הקשיים משכו אותי בכזו עוצמה לתחתית התהום.
סביר להניח שגם לי יד בדבר, וששיטות ההכנה שלי למבחנים ברמה על תיכונית טעונות שיפור,
אבל תקופת המבחנים פשוט מוציאה ממני שחור, מחספסת אותי הרבה מעבר לטעם הטוב.
ארוחות בשעות לא שעות וזה בתנאי שמנה חמה או משולש פיצה שהופשר ב3 לפנות בוקר נכנסים תחת ההגדרה הזו,
ושינה היא כבר בגדר המלצה בלבד.

אפילו לא אדבר על שעות פנאי, שנהפכו למותרות. אה, ועל קונצרטה שמעתן?
תרופה לבעיות קשב וריכוז, משפיעה כ12 שעות ומכילה חומרים מעוררים במיוחד.
נטלתי אותה פעמיים ביום או במילים אחרות כל 12 שעות, לפעמים גם ברצף של 72 ושל 84 שעות.
נחשו כמה שינה אפשר להשיג ב84 שעות של חומרים מעוררים?
לא יודעת מה יעלה בניסוי אמתי אבל מהבדיקה הפרטית שלי, התשובה היא בין 5 ל10 כאשר את משתדלת שלא לישון בכוונה.

המערכת האנדוקרינית דואגת להפרשת הורמונים שגורמים לנטייה לעייפות בחושך ולנטייה לערנות ביום,
ולכן מתבקש היה לישון עם אור כדי להקל על היקיצה שתבוא עוד שעתיים בערך,
באמצעות השעון המעורר שכלפיו התחלתי לפתח איבה של ממש.
גם לא הרשיתי לעצמי להירדם בשכיבה אלא בזווית של כמעט ישיבה, טריק נוסף לשינה קלה יותר.
הו, ואל תתנו לי בכלל להתחיל לדבר על ההזיות.
כן כן, הזיות של ממש. לראות אנשים במקום גופים, עשן יוצא מהקירות, חפצים זזים.
הדוגמות של הרצפות על הרצפה היו מתערבבות וזזות כמו נחשים באופן עקבי, וכבר נהיה הרגל לראות הכול מסתחרר.
גם מצאתי את עצמי נרדמת כמה פעמים באמצע מבחן או שניים, אבל רק לכמה שניות בכל פעם.

ובואו גם נקדיש כמה רגעים לציון השפעות החסכים בשינה על אובדן זיכרון;

המוח מפסיק לאחסן מידע חדש מכל סוג במצבי מצוקה כמו אלה.
לא רק שהלאיתי את עצמי בלמידה ושינון של מאות ואלפי פרטים חדשים כל יום בתוך הטירוף הבלתי נגמר הזה,
זו גם הייתה אשליה אחת גדולה מבית היוצרים של המוח שלי.
שכחתי איך הגעתי למקומות, שיחות עם אנשים, פעולות שכבר ביצעתי.
באחד הבקרים שלפני מבחן חוויתי על בשרי לראשונה את המשמעות האמתית של “התקף חרדה”.
לחץ בחזה, נשימות כבדות והתנשפויות, והידיים לא מפסיקות לרעוד.
הלב פועם בקצב היסטרי והראש שמסתחרר מרגיש כמו משקולת מזהב, מה שעשוי להסביר גם את הבחילה האיומה.
כשאבא שלי נחלץ לעזרתי והושיט לי יד, מבלי להתכוון אחזתי בה בעוצמה כזו שהפתיעה את שנינו.
הבאתי את הגוף שלי למצב קטטוני.

בדרך חזרה ממבחן בו נכשלתי, כשעמדתי ליד זרים ברכבת הקלה, ניסיתי למצוא איזו נחמה בחיים האלה.
תקראו לי מפונקת וכפוית טובה, זה לא היה קול ההיגיון שדיבר מתוכי באותה נקודת זמן.
כל הזוטות שריגשו את מי שהייתי פעם איבדו את צבען;
לא חברים ולא תחביבים או הנאות או ציפיות וחלומות, לא התאהבויות, לא הצלחות קטנות מפעם, אפילו לא המשפחה שלי.

לא הצלחתי לחשוב על משהו אחד ששווה מספיק כדי להמשיך להיות בשבילו.

לא ידעתי איך לשאת עוד את התחושות שנוצרו ונאגרו בי במהלך התקופה המשונה הזו,
שכל כך לא הייתי בשלה אליה בתור תלמידת תיכון מצטיינת ומפונקת שהכול בא לה בקלות.
תחושות של כישלון ותבוסה, של בושה וייאוש ושל חוסר אונים.
הרגשתי שאני אכזבה טהורה, ואבודה לחלוטין, אמנם ברת תיקון אך לא ראויה.
ולמעשה, בדרך הביתה באותו היום מצאתי שהנחמה היחידה שלי היא שהמוות הוא אופציה.
שאם החיים יחליטו לבחון את הגבולות שלי רק עוד קצת, אני לא אפסול את הכניעה כאפשרות.
על אף הסערה שהתחוללה בתוכי, למראית עין את הדרך העברתי בדממה.
כשנכנסתי לרכב שלי פרצתי בבכי קולני, יבבני עד נבחני ועתיר נוזלים במיוחד.
הדמעות טשטשו לי את הדרך וכמעט שעשיתי תאונה, אבל עצוב להגיד שלא היה לי אכפת.

עם זאת, אני כאן.

כלומר, לא מתה.
טיפולים עם פסיכיאטרית וטיהור הילות וכדורי הרגעה ומה לא הביאו לי ההורים שלי,
שירו בחוסר אונים לכל כיוון, ושאילולא הם אולי לא הייתי מקלידה את זה עכשיו.
תקופת המבחנים שינתה אותי, לימדה אותי בדרך הקשה שאין חוקים, שאין הנחות.
יכולתי להיות טובה יותר, ודברים גם יכלו להיות גרועים הרבה יותר.
יכולתי לחיות בסוריה, יכולתי לעשות תאונת דרכים של ממש.
יכול לרדת עכשיו גשם בחוץ. הו, רגע. באמת יורד גשם בחוץ. אני שונאת גשם.

הייתי מסוגלת להמשיך לכתוב עוד עמודים על גביי עמודים על חוויותיי מתקופת המבחנים, אבל מחר יש מבחן ובעצם, התקופה לא נגמרה, על מי אני עובדת.
אז לילה טוב, כי שינה זה חשוב, ותודה על ההקשבה.

אולי תאהבו גם..

Leave A Reply