רחמים עצמיים

מאת: חופית נגר

רחמים עצמיים

האגו שלנו יכול להיות הרסני.
בצורתו הבסיסית ביותר הוא מצמצם את טווח הראייה שלנו למרחב ה”אני” ומתעלם מנקודת מבט רחבה יותר.
במקרים של רחמים עצמיים, האגו מתמקד בחוסר ההצלחה שלנו כנקודת מוצא למכלול הרגשות שאנו חווים,
מתוך תחושת קורבנות והאשמה (מקור – סרטון חשיבותם של הרחמים העצמיים)
במובן מסוים, רחמים עצמיים הם האמפתיה שלנו לעצמנו.
הם הדרך של האגו לתת לנו מנות קטנות של עידוד על מנת לווסת את מגוון האכזבות שאנחנו חווים במהלך חיינו.
יש להם חשיבות, כשאנחנו נותנים לרגש מקום ומעבדים את החוויות.
יחד עם זאת, במקרים מסוימים הם עלולים דווקא להזיק לתהליך ההתמודדות מכיוון שאנחנו נכנסים,
באופן כמעט לא מודע, למקום קורבני שבו אנחנו מחפשים אשמים חיצוניים,
לעתים גם לא לוקחים אחריות, ומפספסים את ההזדמנות לשינוי.

אם נסתכל על הרחמים העצמיים מנקודת מבט פסיכולוגית,
נוכל לראות שזו למעשה הגנה מנטלית שבבסיסה חוסר עשייה.
כאשר אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו קורבן של הנסיבות,
אנחנו לא עומדים מול רגשות אשמה אותנטיים ולמעשה “זורקים” את האחריות לתחושה שלנו על מישהו או משהו אחר.
אי לקיחת האחריות הזו עשויה להיות ממכרת מפני שנוצרת התחושה שאנחנו עשינו ככל יכולתינו ובכל זאת נכשלנו,
גם אם מנקודת מבט אובייקטיבית זה אינו המקרה (מתוך ויקיפדיה – מנגנוני הגנה).

“הגישה שלנו היא הכל” – טוני רובינס

על פי מאמר שפרסם רועי צור, מטפל זוגי,
המצב האקוטי של הרחמים העצמיים מגיע כשאנחנו חוצים קו בלתי נראה בין תחושות קשות של צער, אכזבה או בדידות לעבר אשמה, האשמה והלקאה עצמית.
החיפוש אחרי ההכלה של הסביבה היא בעצם הפרדוקס של תחושת הקורבן.
מפני שאנשים החשים ברחמים עצמיים אותנטיים, נוטים לא לדבר על הנושא ולהתמודד עם הסיטואציה ממקום בריא.
לפיכך, הם לא מצטיירים בעיני אחרים כקורבניים ובעצם מקבלים יותר הכלה מהזולת.
לעומתם, אנשים הרגילים להתלונן כל היום, ומדברים ב”שפה קורבנית” כאורח חיים קבוע וממושך, מרחיקים מהם את הסובבים.
על פי מל רובינס (אשתו של טוני רובינס), אנחנו כן צריכים לתת את האמפתיה הזו לעצמנו.
אנחנו צריכים להבין שיש צורך שלא מקבל כרגע מענה, אך אנחנו חייבים לעצמנו לא רק הכלה וקבלה עצמית אלא גם רצון לשנות את המצב הקיים.
כלומר, לצאת מאיזור הנוחות שנוצרה בעקבות הסרת האחריות ששימשה כמנגנון הגנה.

מקורבן ליוצר

לעתים זה מרגיש שהרבה מאיתנו נתקעו בעמדת קורבן בעוצמה כזו או אחרת.
“החיים קשים”, “אתה יודע איך זה ילדים, עבודה, חיים מיום ליום”, “זה מה יש”.
בלי לשים לב, אנחנו אומרים משפטים שהמשמעות שלהם די ברורה – אנחנו “שק חבטות” ודברים פשוט קורים לנו.
אחת מעקרונות שיטת האופונופונו, שיטת התפתחות אישית שהגיעה אלינו מהוואי,
אומרת כי האדם צריך לקחת אחריות על חייו – כל מרכיבי החיים שלנו, הם באחריותנו בלבד.
המטרה היא לא להלקות את עצמנו, אלא לקחת אחריות על המעשים והדברים שקורים לנו ומתוך כך, להבין שזה גם יכול להשתנות.
שיש לנו את הכוח ליצור ולהשפיע על אנרגיית החיים.

כמו כל דבר, הדבר שאולי הכי משמעותי בתהליכים התפתחותיים, הוא ההבנה שאנחנו צריכים להגיע לאיזון.
לא כל היום לשקוע ברחמים עצמיים וגם לא כל היום לחפש מה לשנות ולתקן.
אם אנחנו מרגישים עצובים, מיואשים, אפילו קצת מדוכאים – זה בסדר.
אפשר לבטל תוכניות ולסגור את היום עם קומדיה רומנטית וגלידת וניל.
אבל לזכור שמחר יום חדש ופעולה אחת, לפעמים אפילו מאוד קטנה – יכולה לייצר אנרגיה שונה לחלוטין בחיים שלנו.

הודעות (0)
הוסף תגובה