דיכאון של אז

היה לי פעם דיכאון שנמשך זמן רב. לא היה לי למי לספר. גם כשסיפרתי הם פשוט משכו בכתפיהם, ניסו להרגיע, המשיכו הלאה. הם לא גילו עניין. לא היה לי באמת למי לספר. הם פשוט התרחקו ממני עד שברחו. ואני נשארתי ככה, שבורה, בודדה, מדוכאת.
קראו עוד

היתה לי חברה…

הייתה לי חברה. לזמן קצר. הכרנו בבית הספר ודיברנו שם, מפה לשם שלחנו אחת לשניה הודעות, צחקנו יחד, נהננו. היא תמיד ישבה שם לבד בהפסקה בפינה ואני הייתי באה אליה לבלות את הזמן.
קראו עוד

חיות ורגשות

אנחנו שומעים כל הזמן סיפורים על כלבים שהתאבלו על אובדן הבעלים שלהם.או כאלה שקפצו באושר אחרי שמצאו את המשפחה שלהם לאחר זמן ממושך. כך שברור לכולנו שחיות מרגישות את אותם הרגשות שאנחנו מרגישים - שמחה, אושר, תסכול ועצב.
קראו עוד

ההוא שבצד

אתם מכירים את זה שאתם עם כל כך הרבה אנשים, שלכאורה נקראים "החברים שלכם", אבל עמוק בפנים אתם בודדים כל כך? גם אני. נמאס להיות תמיד זה שעוזר לכולם לקום אבל ברגע שיפול, לאף אחד לא יהיה אכפת. אף אחד לא ייתן יד.
קראו עוד

חרם נצחי

הכול התחיל בכיתה א. הגעתי לבית ספר הכרתי ילדים חדשים. אבל זה לא הלך כמו שכולם מצפים שכיתה א תהיה. התחילו לנדות אותי, לצחוק עליי ולהתלחש עליי מאחורי הגב. ומאז זה נמשך ככה ואפילו החמיר.במשך שנים ילדים נידו אותי, לא הזמינו אותי לכלום, צחקו…
קראו עוד